תנועה בצל הטראומה - פרוייקט פוטותרפויטי
הפרויקט הצילומי שלי, “תנועה בצל הטראומה”, נולד מתוך רצון להתבונן בילדים שלי דרך עדשה אחרת. לא רק דרך מה שהם אומרים או עושים, אלא דרך הדימויים שהם יוצרים, הצללים שהם מטילים והמרחב שבין המציאות לבין העולם הפנימי שלהם.
בחרתי לצלם אותם בצל, באופן חופשי ולא מבוים. הצל הפך עבורי למטאפורה משמעותית לטראומה ולמצבים הרגשיים שהיא יכולה ליצור. הצל מסתיר חלק מהדמות, מטשטש את הגבולות שלה ולעיתים מקשה לראות מה באמת נמצא בתוכה. יחד עם זאת, הצל אינו מוחק את האדם. הוא נמצא לצידו, נע איתו ומשתנה בהתאם לאור.
בתהליך הצילום אפשרתי לילדים להיות חופשיים ככל האפשר. לא ביקשתי מהם “להיראות טוב” או ליצור תמונה מסוימת. רציתי לאפשר להם להיות בתוך הרגע ולתת לצילום לתפוס משהו אותנטי. לאחר הצילום חזרנו יחד אל התמונות והתבוננו בהן. התמונות הפכו למעין קלפי שיח, שאפשרו לנו לדבר על רגשות, מחשבות, יחסים וחוויות שלא תמיד קל להביע במילים.
גיליתי עד כמה ההתבוננות בתמונה מבחוץ מאפשרת מרחק בטוח. במקום לשאול באופן ישיר “איך אתה מרגיש?”, יכולתי לשאול מה הם רואים בתמונה, מה הדמות מרגישה, מה היא צריכה ומה היה יכול לעזור לה. לעיתים דווקא דרך הדמות המצולמת ניתן היה להגיע לרבדים עמוקים יותר של שיחה.
בשלב הבא שילבתי בפרויקט בינה מלאכותית, לא כתחליף למציאות אלא ככלי יצירתי שאפשר להוסיף לתוכה אפשרויות חדשות. הכנסנו לתמונות “עוגנים” מתוך חיי היום-יום של הילדים – הדברים, האנשים והפעילויות שמעניקים להם תחושת ביטחון, שייכות, שמחה ומשמעות.
העוגנים היו מאוד אישיים ומגוונים: החתולים שלהם, משחק, בישול – אהבתו של שליו -"הפעולה עם הבצק מרגיעה אותי", שחייה, הנחש ליאון של לביא, רכיבה, מטוסים של שליו, אמנות, פסיפס של לביא, אפייה, חיבוק של אמא ואבא, “המפלצות של לביא” שנרגעות באמצעות מדיטציה, אופניים – ספורט אהוב עם אבא, ועוד.
העוגנים האלה היו אחד החלקים המשמעותיים ביותר בפרויקט. הם המחישו שהטראומה אינה כל הסיפור. לצד הצל קיימים גם חיים שלמים. יש תחומי עניין, קשרים, משחק, יצירתיות, בעלי חיים, תנועה, משפחה וחוויות שמחזירות את הילד אל עצמו. בכלל טראומה היא תנועה – התנועתיות היא החיות. היכולת שלהם ושלי לראות את העוגנים – הציבה לי נקודת אור עם ההתמודדות השקופה, שאף היא לעיתים בצללים.
העבודה עם הבינה המלאכותית אפשרה לי להמחיש באופן חזותי רעיון רגשי: מה יכול להיכנס אל תוך הצל ולהאיר אותו? כאשר הכנסנו לתמונות את העוגנים האישיים של הילדים, הם הפכו מסמלים של קושי בלבד לתמונות שיש בהן גם תנועה, בחירה, חיבור ותקווה.
חלק נוסף בפרויקט היה העבודה באמצעות חשיפות כפולות. באמצעותן ניסיתי לבטא את הדינמיקה בין האחים ואת הקשר הייחודי ביניהם. התמונות לא עסקו רק בכל ילד בנפרד, אלא גם במה שקורה ביניהם – כיצד הם משפיעים זה על זה, כיצד הם מזהים אחד אצל השני מצבים רגשיים וכיצד תמיכה הדדית יכולה להפוך רגע של חולשה לרגע של כוח.
בחשיפות הכפולות ניתן לראות תנועה רגשית – ממצב רוח ירוד אל העצמה, מהסתגרות אל קשר, מהצל אל חיבוק. החיבור בין שתי הדמויות יצר עבורי דימוי של מערכת יחסים שבה כל אחד מהאחים יכול להיות לפעמים זה שזקוק לתמיכה ולפעמים זה שמעניק אותה.
התהליך גרם לי להבין שהצילום יכול להיות הרבה מעבר לתיעוד. הוא יכול להיות מרחב ביניים – מקום שבו אפשר להסתכל על משהו שקשה לדבר עליו ישירות, להפוך אותו לדימוי, ואז להתבונן בו יחד. ברגע שהרגש הופך לתמונה, נוצרת אפשרות לשאול עליו שאלות, לשנות את נקודת המבט ולפעמים גם לדמיין אפשרות אחרת.
הפרויקט חידד עבורי גם את הכוח של היצירתיות בתהליך של התמודדות. לא ניסיתי “להעלים” את הצל או לייפות את הטראומה. להפך. רציתי לתת לה מקום, אבל במקביל להזכיר שיש בתוכנו גם כוחות, קשרים ועוגנים שיכולים לנוע יחד איתנו בתוך הצל.
בסופו של התהליך, “תנועה בצל הטראומה” הפך עבורי מפרויקט צילום לפרויקט של התבוננות. התבוננות בילדים שלי, ביחסים ביניהם, בכוחות שלהם וגם בתפקיד שלי כאמא, נוכם פציעתו המורכבת של בן זוגי, אב ילדיי. הבנתי מחדש עד כמה חשוב לא רק לראות את הקושי, אלא גם לזהות את מה שמחזיק אותנו בתוכו.
הצל עדיין קיים, אבל הוא כבר אינו הדבר היחיד שנמצא בתמונה.
יש בו גם תנועה.
יש בו קשר.
יש בו עוגנים.
ויש בו אור.
** הצללים צולמו ואילו עם הבינה המלאכותית, התווספו "העוגנים". הרעיון היה לתת מקום שמשקף, וגם אופטימי.
*** התערוכה הוצגה עם צללים ואור לדמות את התחושה, אבנים של כסף לדמות את הבלבול, האמביוולנטיות, הגלים והתנועה, שבר ע"ג שם התערוכה, ווילון שקוף המדמה את "השקיפות" של הפוסט טראומה.
